פסק-דין בתיק ע"פ 9275/06

השופט נ' הנדל:

העובדות הצריכות לעניין

1.        מונחים בפנינו שני ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטים י' דר, א' שיף וח' הורוביץ בתפ"ח 2076/05). המערער בע"פ 9275/06 סמיר אבו מוך (להלן: 'סמיר') והמערער בע"פ 9429/06 מחמד חשאן (להלן: 'חשאן')  הורשעו בעבירות של רצח לפי סעיף 300(א)(2), חטיפה לשם רצח לפי סעיפים 369 ו-372 וקשירת קשר לביצוע פשע לפי סעיף 499(א)(1) - כל הסעיפים על פי חוק העונשין, התשל"ז -1977 (להלן: 'חוק העונשין'). על המערערים נגזר עונש מאסר עולם ועשר שנות מאסר במצטבר.

           בהכרעת הדין נקבעו הממצאים הבאים: המערערים הינם חברים ומתגוררים בבקה אל גרביה. סמיר יליד 1984 וחשאן יליד 1989. בין סמיר לבין המנוחה קטי דוד ז"ל, ילידת 1978, הייתה היכרות מוקדמת. המנוחה עבדה כמאבטחת בקניון המצוי במתחם פולג ליד נתניה. המערערים קשרו ביניהם קשר לחטוף את המנוחה ולרוצחה. סמיר תיאם עם המנוחה את הגעתם למקום עבודתה בקניון. ביום 22.10.05, בסמוך לשעה 22:00, הגיעו חשאן וסמיר, במכוניתו של האחרון, לקניון בו עבדה המנוחה. לאחר שהמנוחה סיימה את משמרתה - בסמוך לשעה 23:00 - שכנעו אותה המערערים להצטרף אליהם לנסיעה ברכב באמתלת שווא לפיה בכוונתם לשוחח עימה. תחילה נסעו לבקה אל גרביה, שם הם הציעו למנוחה לצאת מן המכונית. משסירבה, הם נסעו עימה ליער חדרה. המנוחה סירבה שוב לצאת מן המכונית. או אז חבטו בה המערערים באמצעות מפתח ודקרו אותה בסכין באורך להבה 17 ס"מ. המנוחה נדקרה 28 דקירות בסכין בגבה, בבית שחיה, בחזה, בבטנה, בעורפה, בצווארה, בלחייה, בירכה השמאלית ובתנוך האפרכסת. היא נחבטה לפחות 12 פעמים בראשה באמצעות מפתח. לאחר מכן, המערערים אף ניסו לדרוס את המנוחה כדי לוודא את מותה. לאחר שהמערערים רצחו את המנוחה הם גנבו את ארנקה ובו עשרות שקלים.

           בבית המשפט המחוזי, המערערים כפרו בעבירות שיוחסו להם, אם כי הודו שהסיעו את המנוחה במכונית, אליה עלתה מרצונה. במהלך המשפט המערערים ניסו להטיל את האחריות לרצח האחד על פני רעהו. גרסותיהם נדחו על ידי בית משפט המחוזי. בית המשפט המחוזי העדיף את עדותו של חשאן במשטרה על פני עדותו בבית המשפט. בהודאתו הראשונה של חשאן (מתאריך 25.10.06 - ראה ת/201), לאחר שהסגיר את עצמו למשטרה, הוא תיאר כיצד הוא וסמיר ביצעו את הרצח בצוותא. חשאן חזר על הודאה זו בבוקר שלמחרת. חשאן אף השתתף בשחזור וחזר על תיאור האירועים בליל הרצח. עם זאת, בתאריך 11.11.05 חלה תפנית בגרסתו של חשאן והוא התנער מחלקו בביצוע המעשים שהובילו למותה של המנוחה. חשאן טען כי סמיר רצח את המנוחה. עוד טען כי סמיר אמר לו להפליל את עצמו. לטענת חשאן, הוא הודה בתחילה בביצוע הרצח במשטרה בשל חששו מסמיר. בית המשפט המחוזי לא קיבל את גרסתו וציין כי אדם לא יודה בעבירת רצח רק בשל חשש מהרוצח האמיתי. חשאן התקשה להסביר את ההיגיון בנטילת האחריות לביצוע הרצח בשל פחדו מסמיר, אך בכל זאת בחר מלכתחילה לסבך אותו במעורבות באירוע בהודאתו. בנוסף, בית המשפט המחוזי נתן משקל לעדות אחיו של חשאן שמסר במשטרה כי חשאן התוודה בפניו ובפני אנשים נוספים על מעורבותו באירוע. אמנם האח חזר בו מעדות זו במהלך המשפט, אולם בית המשפט המחוזי העדיף את עדותו במשטרה על פי סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א - 1971 (להלן: 'פקודת הראיות'). זאת, על בסיס התרשמותו כי העד ניסה לסייע לאחיו ככל יכולתו במהלך המשפט.

           באשר לעדותו של סמיר, בית המשפט המחוזי קבע כי הודאתו במשטרה עדיפה על כפירתו אשר נמסרה במהלך החקירה המשטרתית ובבית המשפט. בחקירתו הראשונה, תחילה מסר כי חשאן הוא זה שדקר את המנוחה בסכין. בהמשך, סמיר אישר שחשאן אמר לו שכוונתו לרצוח את המנוחה, אך מעורבותו במעשה התמצתה בבעיטה במנוחה בלבד. בהמשך לאותה חקירה מיום 25.10.05 ובשחזור (ת/236 ו - ת/238) סמיר הודה שהכה את המנוחה במפתח השוודי בראשה, בעוד חשאן דקר את המנוחה בסכין. במהלך השחזור הוא אף הדגים כיצד היכה את המנוחה בראשה. בחקירה שנערכה ביום 28.10.05 כפר סמיר בביצוע עבירת הרצח אך אישר שהיה נוכח במקום והפליל את חשאן.

           בפסק הדין צוין כי עדויות שני המערערים במהלך המשפט אינן ראויות לאמון. גרסותיהם שונו והן לא עמדו בחקירה הנגדית באופן שיצדיק התעלמות מהודאותיהם במשטרה. על יסוד הקביעות העובדתית האמורות בית המשפט המחוזי מצא כי הוכח באופן חד משמעי שהמערערים תכננו וביצעו את מעשה הרצח יחדיו לאחר שחטפו את המנוחה.

טענות הצדדים

טענות חשאן (ע"פ 9249/06)

2.        לגרסת חשאן, הודעותיו במשטרה - לפיהן כפר בביצוע מעשי האלימות כלפי המנוחה - היא הגרסה האמיתית ולא הודאתו הראשונה מתאריך 25.10.05. לטענתו הוא הודה במעורבות ברצח בשל לחץ מבני משפחתו של סמיר. בפועל, סמיר ביצע את הרצח בעוד חשאן נותר ברכב. נטען, כי כבר בתאריך 28.10.05, במסגרת עימות עם סמיר, חשאן טען שהוא לא רצח את המנוחה וכי סמיר ביצע את הרצח ואמר לחשאן שייקח על עצמו את האחריות לכך (ראו ת/239 בעמ' 7). עוד טען כי הוא מסר במשטרה את המניע של סמיר לרצח. ברם, לטענתו המשטרה לא חקרה את העניין. לטענת הסנגור, בית המשפט המחוזי כלל לא התייחס למבחנים המשפטיים הרלוונטיים לבחינת הודאת נאשם - המבחן הפנימי, המבחן החיצוני והתוספת של "דבר מה נוסף". באשר למבחן הפנימי, הסניגור טען כי הודאת חשאן במשטרה מעלה תהיות וספקות. חשאן כלל לא הכיר את המנוחה והמניע שלו למעשה כלל אינו ברור. המניע שסיפק חשאן בהודאתו הראשונה לביצוע הרצח לפיו "היו לו עצבים" בשל סכסוך עם גורם שלישי - נטול כל הגיון. הודגש כי אף החוקרים הטיחו בחשאן שמדובר בגרסה נטולת הגיון. תמיהה נוספת בגרסת חשאן היא שהוא העיד שסמיר הסכים להצעה שלו לרצוח את המנוחה, על אף שהיא חברה שלו, מבלי כל סיבה הגיונית. תהיה נוספת שמעלה הסנגור נוגעת לתיאור הרצח על ידי חשאן. קשה לסבור שמי שהוכתה על ידי מפתח שוודי בעוצמה רבה תאמר במהלך האירוע "תראה מה עשית לי...תסתכל כל הפנים שלי דם" ושהמכה בתגובה ישאל "מה עשיתי לך?", יאמר "אוי ואי ואי אני מצטער מאוד" (הודאתו של חשאן במשטרה מיום 25.10.05 - ת/203) וימשיך במעשיו.

           באשר למבחן החיצוני, נטען כי בית המשפט המחוזי כלל לא נימק את הכרעתו בעניין אלא קבע כי הדברים שכתב בא כוח המאשימה בסיכומיו מקובלים עליו. מדובר בהנמקה שאינה עומדת בתנאים שנקבעו בפסיקה. לגופם של דברים נטען, כי אין בנמצא ראיה המאמתת את הודאת הנאשם. הודגש כי חשאן היה בזירה, ראה את הרצח וכלי הרצח וידע להיכן הושלכו. על כן, אין לקבוע, למשל, כי הממצאים הפתולוגיים המדויקים שתוארו בהודאת חשאן מהווים "דבר מה" משום שאין מחלוקת שהיה נוכח במקום גם על פי גרסתו בבית המשפט.

           טעות נוספת בפסק הדין עליה הסנגוריה מצביעה הינה בקביעה כי השינוי בגרסתו של חשאן נעשה בתאריך 11.11.05, בעוד הוא שינה את גרסתו עוד שבועיים קודם לכן בתאריך 28.10.05. לדעת הסנגור אם בית המשפט המחוזי היה מודע לטעות האמורה ייתכן והיה מייחס להודעה השנייה במשטרה משקל רב יותר. לעניין עדות אחיו של חשאן הודגש כי מדובר באמרת חוץ לפי סעיף 10א לפקודת הראיות, הטעונה חיזוק שאינו קיים כאן.

           עוד נטען כי נפלה טעות בהנמקת בית המשפט המחוזי לפיה אדם לא יודה ברצח מחמת חששו מן הרוצח האמיתי. בדו"ח ועדת גולדברג לעניין הרשעה על סמך הודאה בלבד ולעניין העילות למשפט חוזר (דצמבר 1997), נסקרו קבוצות גורמים למתן הודאות שווא. לגישת הוועדה, קיימת תופעה מוכרת כי יש המודים במעשה העבירה מתוך שיקולים ולחצים חברתיים, ובכללם הרצון לחפות על העבריין האמיתי. הסיבה לכך נעוצה בטעמים משפחתיים או מתוך סולידריות עם העבריין, ולעיתים תוך כניעה ללחצי העבריין.   

           בשל כל האמור, נטען כי גרסתו הראשונה של חשאן - אותה אימץ בית המשפט המחוזי - אינה עומדת במבחן ההיגיון הפנימי ואינה מאומתת בראיה חיצונית. לחילופין, נטען כי חלקו של חשאן ברצח לא הוכח. שלב תיכנון הרצח וחלקו הפיסי של חשאן בביצוע לא הוכחו, ועל כן ניתן לכל היותר להרשיעו בסיוע לרצח.

           באשר להרשעה בעבירה של חטיפה לשם רצח נטען כי לא ניתן לשלול את גרסת חשאן כי כלל לא ידע על תכנון הרצח עד שהוא וסמיר הגיעו למקום ביצוע העבירה - היער. גם אם ייקבע שהתכנון נעשה בקניון, הרי שלא הוכח ואף לא נטען בכתב האישום שהמנוחה ביקשה לשוב לביתה וסורבה או כי חופש התנועה שלה נשלל לפני שהותקפה.

           לבסוף, לעניין העונש, הסנגור טען כי לא ברור מגזר הדין האם העונש המצטבר של 10 שנות מאסר הוטל בגין עבירת חטיפה או עבירה של קשירת קשר. אם הוטל על קשירת קשר אזי חורג ממסגרת המקסימום הקבועה בחוק. כלל הוא, כי עונש נוסף יוטל בחופף לעונש העיקרי. הטלת עונש מצטבר הינו בגדר חריג. במקרה זה, קשירת הקשר והחטיפה הם חלק בלתי נפרד מהרצח ואין הם מחמירים את המעשה, ועל כן יש להורות על ענישה בחופף.

טענות סמיר (ע"פ 9275/06)

3.        לטענת סמיר בית המשפט המחוזי טעה בקובעו כי המערערים החליטו יחדיו לחטוף את המנוחה ולרצוח אותה. על פי טענת סמיר, הכיר את המנוחה תקופה של שנתיים-שלוש. אם כך, ברי כי המנוחה הסכימה מרצונה החופשי להצטרף לנסיעה. כל כוונתו הייתה להיפגש עם חברתו וודאי שלא לפגוע בה. עוד נטען כי בית משפט המחוזי שגה משלא קיבל את עדותו בבית המשפט. בעדות זו הוא חוזר על הודאותיו הראשונות במשטרה לפיהן משפחתו של חשאן איימה עליו. בנוסף, אין כל ראיה כי הוא החזיק באחד מכלי הרצח. עוד סמיר טען כי עומדת לו הגנה על פי סייג הכורח כאמור בסעיף 34יב לחוק העונשין. סמיר פעל מחשש לחייו כתוצאה מאיומיו של חשאן כלפיו. עוד הדגיש סמיר, כי אין תוספת ראייתית מהימנה המוכיחה את אשמתו כנדרש. ממילא לא התקיימו היסודות הנדרשים - יסוד ההכנה וההחלטה להמית, הנדרשים להרשעה בעבירת הרצח. לחלופין, גם סמיר, כמו חשאן ומנימוקים דומים, טוען כי לא היה מקום לקבוע שהעונשים ירוצו במצטבר.

טענות המשיבה